ירמיהו פרק יב - פסוקים בטעמים ופירוש משולב

ירמיהו שואל מדוע דרך רשעים צלחה תוכן הפרק: ירמיהו שואל מדוע דרך רשעים צלחה, ומבקש להקדים את עונשם (רש"י, מלבי"ם, פסוקים א-ד). ה' משיב שאם קרוביו בענתות הלאוהו, כל שכן שרי יהודה. לכן עזב את ביתו ונתן את נחלתו ביד אויביה (רש"י, פסוקים ה-יג). השכנים הרעים ייעקרו מאדמתם ויושבו אליה, ואם ילמדו את דרכי עמו ייבנו בתוכו (אברבנאל, פסוקים יד-יז).

הפסוקים

א. צַדִּ֤יק אַתָּה֙ יְהֹוָ֔ה כִּ֥י אָרִ֖יב אֵלֶ֑יךָ אַ֤ךְ מִשְׁפָּטִים֙ אֲדַבֵּ֣ר אֹתָ֔ךְ מַדּ֗וּעַ דֶּ֤רֶךְ רְשָׁעִים֙ צָלֵ֔חָה שָׁל֖וּ כׇּל־בֹּ֥גְדֵי בָֽגֶד׃

ב. נְטַעְתָּם֙ גַּם־שֹׁרָ֔שׁוּ יֵלְכ֖וּ גַּם־עָ֣שׂוּ פֶ֑רִי קָר֤וֹב אַתָּה֙ בְּפִיהֶ֔ם וְרָח֖וֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶֽם׃

ג. וְאַתָּ֤ה יְהֹוָה֙ יְדַעְתָּ֔נִי תִּרְאֵ֕נִי וּבָחַנְתָּ֥ לִבִּ֖י אִתָּ֑ךְ הַתִּקֵם֙ כְּצֹ֣אן לְטִבְחָ֔ה וְהַקְדִּשֵׁ֖ם לְי֥וֹם הֲרֵגָֽה׃ פ

ד. עַד־מָתַי֙ תֶּאֱבַ֣ל הָאָ֔רֶץ וְעֵ֥שֶׂב כׇּל־הַשָּׂדֶ֖ה יִיבָ֑שׁ מֵרָעַ֣ת יֹֽשְׁבֵי־בָ֗הּ סָפְתָ֤ה בְהֵמוֹת֙ וָע֔וֹף כִּ֣י אָֽמְר֔וּ לֹ֥א יִרְאֶ֖ה אֶת־אַחֲרִיתֵֽנוּ׃

ה. כִּ֣י אֶת־רַגְלִ֥ים רַ֙צְתָּה֙ וַיַּלְא֔וּךָ וְאֵ֥יךְ תְּתַחֲרֶ֖ה אֶת־הַסּוּסִ֑ים וּבְאֶ֤רֶץ שָׁלוֹם֙ אַתָּ֣ה בוֹטֵ֔חַ וְאֵ֥יךְ תַּעֲשֶׂ֖ה בִּגְא֥וֹן הַיַּרְדֵּֽן׃

ו. כִּ֧י גַם־אַחֶ֣יךָ וּבֵית־אָבִ֗יךָ גַּם־הֵ֙מָּה֙ בָּ֣גְדוּ בָ֔ךְ גַּם־הֵ֛מָּה קָרְא֥וּ אַחֲרֶ֖יךָ מָלֵ֑א אַל־תַּאֲמֵ֣ן בָּ֔ם כִּֽי־יְדַבְּר֥וּ אֵלֶ֖יךָ טוֹבֽוֹת׃ ס

ז. עָזַ֙בְתִּי֙ אֶת־בֵּיתִ֔י נָטַ֖שְׁתִּי אֶת־נַחֲלָתִ֑י נָתַ֛תִּי אֶת־יְדִד֥וּת נַפְשִׁ֖י בְּכַ֥ף אֹיְבֶֽיהָ׃

ח. הָיְתָה־לִּ֥י נַחֲלָתִ֖י כְּאַרְיֵ֣ה בַיָּ֑עַר נָתְנָ֥ה עָלַ֛י בְּקוֹלָ֖הּ עַל־כֵּ֥ן שְׂנֵאתִֽיהָ׃

ט. הַעַ֨יִט צָב֤וּעַ נַֽחֲלָתִי֙ לִ֔י הַעַ֖יִט סָבִ֣יב עָלֶ֑יהָ לְכ֗וּ אִסְפ֛וּ כׇּל־חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה הֵתָ֥יוּ לְאׇכְלָֽה׃

י. רֹעִ֤ים רַבִּים֙ שִׁחֲת֣וּ כַרְמִ֔י בֹּסְס֖וּ אֶת־חֶלְקָתִ֑י נָ֥תְנ֛וּ אֶת־חֶלְקַ֥ת חֶמְדָּתִ֖י לְמִדְבַּ֥ר שְׁמָמָֽה׃

יא. שָׂמָהּ֙ לִשְׁמָמָ֔ה אָבְלָ֥ה עָלַ֖י שְׁמֵמָ֑ה נָשַׁ֙מָּה֙ כׇּל־הָאָ֔רֶץ כִּ֛י אֵ֥ין אִ֖ישׁ שָׂ֥ם עַל־לֵֽב׃

יב. עַֽל־כׇּל־שְׁפָיִ֣ם בַּמִּדְבָּ֗ר בָּ֚אוּ שֹֽׁדְדִ֔ים כִּ֣י חֶ֤רֶב לַֽיהֹוָה֙ אֹֽכְלָ֔ה מִקְצֵה־אֶ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ אֵ֥ין שָׁל֖וֹם לְכׇל־בָּשָֽׂר׃ ס

יג. זָרְע֤וּ חִטִּים֙ וְקֹצִ֣ים קָצָ֔רוּ נֶחְל֖וּ לֹ֣א יוֹעִ֑לוּ וּבֹ֙שׁוּ֙ מִתְּבוּאֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵחֲר֖וֹן אַף־יְהֹוָֽה׃ פ

יד. כֹּ֣ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה עַל־כׇּל־שְׁכֵנַי֙ הָֽרָעִ֔ים הַנֹּֽגְעִים֙ בַּֽנַּחֲלָ֔ה אֲשֶׁר־הִנְחַ֥לְתִּי אֶת־עַמִּ֖י אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל הִנְנִ֤י נֹֽתְשָׁם֙ מֵעַ֣ל אַדְמָתָ֔ם וְאֶת־בֵּ֥ית יְהוּדָ֖ה אֶתּ֥וֹשׁ מִתּוֹכָֽם׃

טו. וְהָיָ֗ה אַֽחֲרֵי֙ נׇתְשִׁ֣י אוֹתָ֔ם אָשׁ֖וּב וְרִחַמְתִּ֑ים וַהֲשִׁבֹתִ֛ים אִ֥ישׁ לְנַחֲלָת֖וֹ וְאִ֥ישׁ לְאַרְצֽוֹ׃

טז. וְהָיָ֡ה אִם־לָמֹ֣ד יִלְמְדוּ֩ אֶת־דַּֽרְכֵ֨י עַמִּ֜י לְהִשָּׁבֵ֤עַ בִּשְׁמִי֙ חַי־יְהֹוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֤ר לִמְּדוּ֙ אֶת־עַמִּ֔י לְהִשָּׁבֵ֖עַ בַּבָּ֑עַל וְנִבְנ֖וּ בְּת֥וֹךְ עַמִּֽי׃

יז. וְאִ֖ם לֹ֣א יִשְׁמָ֑עוּ וְנָ֨תַשְׁתִּ֜י אֶת־הַגּ֥וֹי הַה֛וּא נָת֥וֹשׁ וְאַבֵּ֖ד נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ ס

הפירוש המשולב

פסוק א

א. צַדִּ֤יק אַתָּה֙ יְהֹוָ֔ה כִּ֥י אָרִ֖יב אֵלֶ֑יךָ אף כשאתווכח עמך, ברור לי שאתה צודק בדבריך אַ֤ךְ מִשְׁפָּטִים֙ אֲדַבֵּ֣ר אֹתָ֔ךְ דברי ויכוח, לדעת את הטעם ולא מתוך ספק בצדקך¹ מַדּ֗וּעַ דֶּ֤רֶךְ רְשָׁעִים֙ צָלֵ֔חָה שנתת גדולה לנבוכדנצר הרשע להחריב את ביתך² שָׁל֖וּ כׇּל־בֹּ֥גְדֵי בָֽגֶד׃ ושלווים גם בלבם, אף שבגדו בחבריהם³

פסוק ב

ב. נְטַעְתָּם֙ גַּם־שֹׁרָ֔שׁוּ פתאום, וטובתם מאתך ולא במקרה⁴ יֵלְכ֖וּ גַּם־עָ֣שׂוּ פֶ֑רִי בנים ובני בנים היורשים את ממשלתם⁵ קָר֤וֹב אַתָּה֙ בְּפִיהֶ֔ם וְרָח֖וֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶֽם׃ מתפללים ונשבעים בשמך ואינם מאמינים בך, ולא ישובו⁶

פסוק ג

ג. וְאַתָּ֤ה יְהֹוָה֙ יְדַעְתָּ֔נִי עזרני גם מפני אנשי ענתות הקמים עלי⁷ תִּרְאֵ֕נִי וּבָחַנְתָּ֥ לִבִּ֖י אִתָּ֑ךְ שלם עמך, ולמה אני ברע והם בטוב⁸ הַתִּקֵם֙ כְּצֹ֣אן לְטִבְחָ֔ה נתקם מן החיים אל המוות⁹ וְהַקְדִּשֵׁ֖ם לְי֥וֹם הֲרֵגָֽה׃ פ והכן את כולם, בלי שריד, ליום החורבן¹⁰

פסוק ד

ד. עַד־מָתַי֙ תֶּאֱבַ֣ל הָאָ֔רֶץ וְעֵ֥שֶׂב כׇּל־הַשָּׂדֶ֖ה יִיבָ֑שׁ הדומם והצומח חרבים בעוון יושביה¹¹ מֵרָעַ֣ת יֹֽשְׁבֵי־בָ֗הּ סָפְתָ֤ה בְהֵמוֹת֙ וָע֔וֹף כלו, והוא חורבן בעלי החיים [ב. כאן ה' משיב¹²]¹³ כִּ֣י אָֽמְר֔וּ לֹ֥א יִרְאֶ֖ה אֶת־אַחֲרִיתֵֽנוּ׃ אין ה' יודע מה יהיה בסופינו ולכן לא ישובו גם בחורבן הארץ¹⁴

פסוק ה

ה. כִּ֣י אֶת־רַגְלִ֥ים רַ֙צְתָּה֙ וַיַּלְא֔וּךָ אנשי ענתות קרוביך, כהנים כמותך, מבקשים להרגך¹⁵ וְאֵ֥יךְ תְּתַחֲרֶ֖ה אֶת־הַסּוּסִ֑ים כל שכן שרי יהודה [ב. ואיך תדע את סודותי¹⁶]¹⁷ וּבְאֶ֤רֶץ שָׁלוֹם֙ אַתָּ֣ה בוֹטֵ֔חַ בענתות, בין קרוביך, ושם הלאוך¹⁸ וְאֵ֥יךְ תַּעֲשֶׂ֖ה בִּגְא֥וֹן הַיַּרְדֵּֽן׃ מקום האריות, משל לשרי יהודה¹⁹

פסוק ו

ו. כִּ֧י גַם־אַחֶ֣יךָ וּבֵית־אָבִ֗יךָ גַּם־הֵ֙מָּה֙ בָּ֣גְדוּ בָ֔ךְ אף שהיית בוטח בהם²⁰ גַּם־הֵ֛מָּה קָרְא֥וּ אַחֲרֶ֖יךָ מָלֵ֑א קיבצו אחריך קבוצה גדולה של אנשים²¹ אַל־תַּאֲמֵ֣ן בָּ֔ם כִּֽי־יְדַבְּר֥וּ אֵלֶ֖יךָ טוֹבֽוֹת׃ ס כי זוממים להשקותך סם המוות, ומכאן תלמד על רשעת העם כולו²²

פסוק ז

ז. עָזַ֙בְתִּי֙ אֶת־בֵּיתִ֔י בית המקדש²³ נָטַ֖שְׁתִּי אֶת־נַחֲלָתִ֑י את ישראל, וסילקתי מהם את קדושתי²⁴ נָתַ֛תִּי אֶת־יְדִד֥וּת נַפְשִׁ֖י בְּכַ֥ף אֹיְבֶֽיהָ׃ עמי, שהוא עם סגולתי האהוב [ב. ארץ ישראל²⁵]²⁶

פסוק ח

ח. הָיְתָה־לִּ֥י נַחֲלָתִ֖י כְּאַרְיֵ֣ה בַיָּ֑עַר הטורף, כי טרפו ואיבדו זה את זה²⁷ נָתְנָ֥ה עָלַ֛י בְּקוֹלָ֖הּ צעקת הנגזלים בה עלתה עד אלי²⁸ עַל־כֵּ֥ן שְׂנֵאתִֽיהָ׃ ועזבתיה, כי נלאיתי לשאת את מעשיה²⁹

פסוק ט

ט. הַעַ֨יִט צָב֤וּעַ נַֽחֲלָתִי֙ לִ֔י וכי נחלתי היא עוף מגואל בדם, שהעופות נאספים עליו³⁰ הַעַ֖יִט סָבִ֣יב עָלֶ֑יהָ הגדודים הקלים הסובבים אותה כעופות השמים³¹ לְכ֗וּ אִסְפ֛וּ כׇּל־חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה הֵתָ֥יוּ לְאׇכְלָֽה׃ וכך יבואו עם נבוכדנצר האומות³²

פסוק י

י. רֹעִ֤ים רַבִּים֙ שִׁחֲת֣וּ כַרְמִ֔י ראשי הגייסות בחילו של נבוכדנצר וכרמי הוא עם ישראל³³ בֹּסְס֖וּ אֶת־חֶלְקָתִ֑י החריבו את הארץ³⁴ נָ֥תְנ֛וּ אֶת־חֶלְקַ֥ת חֶמְדָּתִ֖י לְמִדְבַּ֥ר שְׁמָמָֽה׃ היא ירושלים³⁵

פסוק יא

יא. שָׂמָהּ֙ לִשְׁמָמָ֔ה נבוכדנצר, שבראש הרועים³⁶ אָבְלָ֥ה עָלַ֖י שְׁמֵמָ֑ה הארץ השוממה מתאבלת לפני [ב. כאילו אני השמתיה³⁷]³⁸ נָשַׁ֙מָּה֙ כׇּל־הָאָ֔רֶץ כִּ֛י אֵ֥ין אִ֖ישׁ שָׂ֥ם עַל־לֵֽב׃ ולא ארחם, כי אין מי שישוב מעוונו³⁹

פסוק יב

יב. עַֽל־כׇּל־שְׁפָיִ֣ם בַּמִּדְבָּ֗ר בָּ֚אוּ שֹֽׁדְדִ֔ים אף בהרי המדבר, לחפש בורחים⁴⁰ כִּ֣י חֶ֤רֶב לַֽיהֹוָה֙ אֹֽכְלָ֔ה היא חרב נבוכדנצר, שה' העירה⁴¹ מִקְצֵה־אֶ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ אֵ֥ין שָׁל֖וֹם לְכׇל־בָּשָֽׂר׃ ס כי גם שאר העמים ייכבשו בידו, ולא יימלט שריד⁴²

פסוק יג

יג. זָרְע֤וּ חִטִּים֙ וְקֹצִ֣ים קָצָ֔רוּ התפללו ולא נענו, כי לא שבו בתשובה [ב. הנביאים זרעו תוכחות⁴³]⁴⁴ נֶחְל֖וּ לֹ֣א יוֹעִ֑לוּ ולא הועילו צעקותיהם⁴⁵ וּבֹ֙שׁוּ֙ מִתְּבוּאֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵחֲר֖וֹן אַף־יְהֹוָֽה׃ פ ראוי לכם להתבייש במעשיכם⁴⁶

פסוק יד

יד. כֹּ֣ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה עַל־כׇּל־שְׁכֵנַי֙ הָֽרָעִ֔ים הַנֹּֽגְעִים֙ בַּֽנַּחֲלָ֔ה אֲשֶׁר־הִנְחַ֥לְתִּי אֶת־עַמִּ֖י אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל מצרים, עמון ומואב, צור וצידון, המזיקים לישראל⁴⁷ הִנְנִ֤י נֹֽתְשָׁם֙ מֵעַ֣ל אַדְמָתָ֔ם בידי נבוכדנצר, ולכן אל ישמחו בגלות ישראל⁴⁸ וְאֶת־בֵּ֥ית יְהוּדָ֖ה אֶתּ֥וֹשׁ מִתּוֹכָֽם׃ את גולי יהודה שישבו ביניהם, בשובי את שבות עמי [ב. יגלו עמהם פעם שנייה⁴⁹]⁵⁰

פסוק טו

טו. וְהָיָ֗ה אַֽחֲרֵי֙ נׇתְשִׁ֣י אוֹתָ֔ם את העמים השכנים⁵¹ אָשׁ֖וּב וְרִחַמְתִּ֑ים כולם לקו סמוך לחורבן, ולכולם נאמרה שיבה⁵² וַהֲשִׁבֹתִ֛ים אִ֥ישׁ לְנַחֲלָת֖וֹ וְאִ֥ישׁ לְאַרְצֽוֹ׃ כשישובו בני יהודה מבבל, ובבל אינה בכלל⁵³

פסוק טז

טז. וְהָיָ֡ה אִם־לָמֹ֣ד יִלְמְדוּ֩ אֶת־דַּֽרְכֵ֨י עַמִּ֜י לְהִשָּׁבֵ֤עַ בִּשְׁמִי֙ חַי־יְהֹוָ֔ה אם יאמינו בי באמת, כעמי⁵⁴ כַּאֲשֶׁ֤ר לִמְּדוּ֙ אֶת־עַמִּ֔י לְהִשָּׁבֵ֖עַ בַּבָּ֑עַל שהרי ישראל למדו עבודה זרה רק משכניהם⁵⁵ וְנִבְנ֖וּ בְּת֥וֹךְ עַמִּֽי׃ ויתקיימו, שרבים מהם נתגיירו וישבו בישראל⁵⁶

פסוק יז

יז. וְאִ֖ם לֹ֣א יִשְׁמָ֑עוּ ללמוד מעמי את אמונתי⁵⁷ וְנָ֨תַשְׁתִּ֜י אֶת־הַגּ֥וֹי הַה֛וּא נָת֥וֹשׁ וְאַבֵּ֖ד בגלות נצח, שלא ישובו עוד לארצם⁵⁸ נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ ס⁵⁹

ליקוטי מפרשים - בהרחבה

שאלה בבית המדרש