⌂ ▼ ▼ ▼
📚 שכבות ▼ ⚙ כלים ▼ 📖 זוהר גירסא גודל

ליקוטי מפרשים - בהרחבה

שאלה בבית המדרש

ההדפסה מן האתר מוגבלת לפעם אחת בכל ארבע שעות - נסו שוב מאוחר יותר.
טוען מאמר…
הצעות תיקון
לאן שייך הקטע הזה?

קטע זה נמצא בכתבי המפרש, אך המקום שאליו הוא מכוון אינו קיים במאמר הזה. אם ידוע לך היכן מקומו - סמן, ונבדוק.

מקור: Stanford Zohar Variant Readings · מקרא כתבי-היד ›
מקרא כתבי-היד ודפוסים
📚 מפרשי הדף

כל שורה נפתחת באוצר החכמה בעמוד המדויק. הצפייה בעמוד עצמו טעונה מנוי לאוצר החכמה. · פרויקט 350 מפרשי הזוהר, בבנייה.
🖨️ הדף הזה בדפוסים היסטוריים
מיקום-הדף בכל דפוס משוער אוטומטית (לפי יחס-עמודים), לא תמיד מדויק למילה · פרויקט אוסף-הדפוסים ההיסטוריים של ממלכת הזוהר
האזור המודגש הוא מיקום משוער בלבד (לפי יחס-עמודים) - לא עוגן מדויק-למילה
איך לרשום אותך?
השם יופיע ליד ההצעות שלך ויצבור נקודות על כל הצעה שתאושר.

שמואל ב פרק יג - פסוקים בטעמים ופירוש משולב

אמנון מעמיד פני חולה בעצת יונדב ומענה את תמר תוכן הפרק: כאן החלו להתקיים העונשים שאמר נתן לדוד (מלבי"ם, רד"ק). אמנון, בעצת יונדב, מעמיד פני חולה, מביא את תמר אל ביתו ומענה אותה (פסוקים א-יד). הוא משלחה בבזיון, ואבשלום שומר את שנאתו בלבו (פסוקים טו-כב). אחרי שנתיים אבשלום הורג את אמנון במשתה הגז (פסוקים כג-כט). השמועה מגיעה לדוד, ואבשלום בורח לגשור (פסוקים ל-לט).

הפסוקים

א. וַיְהִ֣י אַחֲרֵי־כֵ֗ן וּלְאַבְשָׁל֧וֹם בֶּן־דָּוִ֛ד אָח֥וֹת יָפָ֖ה וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר וַיֶּאֱהָבֶ֖הָ אַמְנ֥וֹן בֶּן־דָּוִֽד׃

ב. וַיֵּ֨צֶר לְאַמְנ֜וֹן לְהִתְחַלּ֗וֹת בַּֽעֲבוּר֙ תָּמָ֣ר אֲחֹת֔וֹ כִּ֥י בְתוּלָ֖ה הִ֑יא וַיִּפָּלֵא֙ בְּעֵינֵ֣י אַמְנ֔וֹן לַעֲשׂ֥וֹת לָ֖הּ מְאֽוּמָה׃

ג. וּלְאַמְנ֣וֹן רֵ֗עַ וּשְׁמוֹ֙ יֽוֹנָדָ֔ב בֶּן־שִׁמְעָ֖ה אֲחִ֣י דָוִ֑ד וְי֣וֹנָדָ֔ב אִ֥ישׁ חָכָ֖ם מְאֹֽד׃

ד. וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ מַדּ֣וּעַ אַ֠תָּ֠ה כָּ֣כָה דַּ֤ל בֶּן־הַמֶּ֙לֶךְ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר הֲל֖וֹא תַּגִּ֣יד לִ֑י וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אַמְנ֔וֹן אֶת־תָּמָ֗ר אֲח֛וֹת אַבְשָׁלֹ֥ם אָחִ֖י אֲנִ֥י אֹהֵֽב׃

ה. וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יְה֣וֹנָדָ֔ב שְׁכַ֥ב עַל־מִשְׁכָּבְךָ֖ וְהִתְחָ֑ל וּבָ֧א אָבִ֣יךָ לִרְאוֹתֶ֗ךָ וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֡יו תָּ֣בֹא נָא֩ תָמָ֨ר אֲחוֹתִ֜י וְתַבְרֵ֣נִי לֶ֗חֶם וְעָשְׂתָ֤ה לְעֵינַי֙ אֶת־הַבִּרְיָ֔ה לְמַ֙עַן֙ אֲשֶׁ֣ר אֶרְאֶ֔ה וְאָכַלְתִּ֖י מִיָּדָֽהּ׃

ו. וַיִּשְׁכַּ֥ב אַמְנ֖וֹן וַיִּתְחָ֑ל וַיָּבֹ֨א הַמֶּ֜לֶךְ לִרְאוֹת֗וֹ וַיֹּ֨אמֶר אַמְנ֤וֹן אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ תָּבוֹא־נָ֞א תָּמָ֣ר אֲחֹתִ֗י וּתְלַבֵּ֤ב לְעֵינַי֙ שְׁתֵּ֣י לְבִב֔וֹת וְאֶבְרֶ֖ה מִיָּדָֽהּ׃

ז. וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֛ד אֶל־תָּמָ֖ר הַבַּ֣יְתָה לֵאמֹ֑ר לְכִ֣י נָ֗א בֵּ֚ית אַמְנ֣וֹן אָחִ֔יךְ וַעֲשִׂי־ל֖וֹ הַבִּרְיָֽה׃

ח. וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֗ר בֵּ֛ית אַמְנ֥וֹן אָחִ֖יהָ וְה֣וּא שֹׁכֵ֑ב וַתִּקַּ֨ח אֶת־הַבָּצֵ֤ק (ותלוש) [וַתָּ֙לׇשׁ֙] וַתְּלַבֵּ֣ב לְעֵינָ֔יו וַתְּבַשֵּׁ֖ל אֶת־הַלְּבִבֽוֹת׃

ט. וַתִּקַּ֤ח אֶת־הַמַּשְׂרֵת֙ וַתִּצֹ֣ק לְפָנָ֔יו וַיְמָאֵ֖ן לֶאֱכ֑וֹל וַיֹּ֣אמֶר אַמְנ֗וֹן הוֹצִ֤יאוּ כׇל־אִישׁ֙ מֵעָלַ֔י וַיֵּצְא֥וּ כׇל־אִ֖ישׁ מֵעָלָֽיו׃

י. וַיֹּ֨אמֶר אַמְנ֜וֹן אֶל־תָּמָ֗ר הָבִ֤יאִי הַבִּרְיָה֙ הַחֶ֔דֶר וְאֶבְרֶ֖ה מִיָּדֵ֑ךְ וַתִּקַּ֣ח תָּמָ֗ר אֶת־הַלְּבִבוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔תָה וַתָּבֵ֛א לְאַמְנ֥וֹן אָחִ֖יהָ הֶחָֽדְרָה׃

יא. וַתַּגֵּ֥שׁ אֵלָ֖יו לֶאֱכֹ֑ל וַיַּֽחֲזֶק־בָּהּ֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ בּ֛וֹאִי שִׁכְבִ֥י עִמִּ֖י אֲחוֹתִֽי׃

יב. וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל־אָחִי֙ אַל־תְּעַנֵּ֔נִי כִּ֛י לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אַֽל־תַּעֲשֵׂ֖ה אֶת־הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת׃

יג. וַאֲנִ֗י אָ֤נָה אוֹלִיךְ֙ אֶת־חֶרְפָּתִ֔י וְאַתָּ֗ה תִּֽהְיֶ֛ה כְּאַחַ֥ד הַנְּבָלִ֖ים בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּה֙ דַּבֶּר־נָ֣א אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֛י לֹ֥א יִמְנָעֵ֖נִי מִמֶּֽךָּ׃

יד. וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֣עַ בְּקוֹלָ֑הּ וַיֶּחֱזַ֤ק מִמֶּ֙נָּה֙ וַיְעַנֶּ֔הָ וַיִּשְׁכַּ֖ב אֹתָֽהּ׃

טו. וַיִּשְׂנָאֶ֣הָ אַמְנ֗וֹן שִׂנְאָה֙ גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֔ד כִּ֣י גְדוֹלָ֗ה הַשִּׂנְאָה֙ אֲשֶׁ֣ר שְׂנֵאָ֔הּ מֵאַהֲבָ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֲהֵבָ֑הּ וַיֹּֽאמֶר־לָ֥הּ אַמְנ֖וֹן ק֥וּמִי לֵֽכִי׃

טז. וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל־אוֹדֹ֞ת הָרָעָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ הַזֹּ֔את מֵאַחֶ֛רֶת אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתָ עִמִּ֖י לְשַׁלְּחֵ֑נִי וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֥עַֽ לָֽהּ׃

יז. וַיִּקְרָ֗א אֶֽת־נַעֲרוֹ֙ מְשָׁ֣רְת֔וֹ וַיֹּ֕אמֶר שִׁלְחוּ־נָ֥א אֶת־זֹ֛את מֵעָלַ֖י הַח֑וּצָה וּנְעֹ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַחֲרֶֽיהָ׃

יח. וְעָלֶ֙יהָ֙ כְּתֹ֣נֶת פַּסִּ֔ים כִּי֩ כֵ֨ן תִּלְבַּ֧שְׁןָ בְנוֹת־הַמֶּ֛לֶךְ הַבְּתוּלֹ֖ת מְעִילִ֑ים וַיֹּצֵ֨א אוֹתָ֤הּ מְשָֽׁרְתוֹ֙ הַח֔וּץ וְנָעַ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַחֲרֶֽיהָ׃

יט. וַתִּקַּ֨ח תָּמָ֥ר אֵ֙פֶר֙ עַל־רֹאשָׁ֔הּ וּכְתֹ֧נֶת הַפַּסִּ֛ים אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יהָ קָרָ֑עָה וַתָּ֤שֶׂם יָדָהּ֙ עַל־רֹאשָׁ֔הּ וַתֵּ֥לֶךְ הָל֖וֹךְ וְזָעָֽקָה׃

כ. וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֜יהָ אַבְשָׁל֣וֹם אָחִ֗יהָ הַאֲמִינ֣וֹן אָחִ֘יךְ֮ הָיָ֣ה עִמָּךְ֒ וְעַתָּ֞ה אֲחוֹתִ֤י הַחֲרִ֙ישִׁי֙ אָחִ֣יךְ ה֔וּא אַל־תָּשִׁ֥יתִי אֶת־לִבֵּ֖ךְ לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתֵּ֤שֶׁב תָּמָר֙ וְשֹׁ֣מֵמָ֔ה בֵּ֖ית אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיהָ׃

כא. וְהַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד שָׁמַ֕ע אֵ֥ת כׇּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּ֥חַר ל֖וֹ מְאֹֽד׃

כב. וְלֹא־דִבֶּ֧ר אַבְשָׁל֛וֹם עִם־אַמְנ֖וֹן לְמֵרָ֣ע וְעַד־ט֑וֹב כִּֽי־שָׂנֵ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶת־אַמְנ֔וֹן עַל־דְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר עִנָּ֔ה אֵ֖ת תָּמָ֥ר אֲחֹתֽוֹ׃ פ

כג. וַֽיְהִי֙ לִשְׁנָתַ֣יִם יָמִ֔ים וַיִּהְי֤וּ גֹֽזְזִים֙ לְאַבְשָׁל֔וֹם בְּבַ֥עַל חָצ֖וֹר אֲשֶׁ֣ר עִם־אֶפְרָ֑יִם וַיִּקְרָ֥א אַבְשָׁל֖וֹם לְכׇל־בְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃

כד. וַיָּבֹ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֥א גֹזְזִ֖ים לְעַבְדֶּ֑ךָ יֵלֶךְ־נָ֥א הַמֶּ֛לֶךְ וַעֲבָדָ֖יו עִם־עַבְדֶּֽךָ׃

כה. וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־אַבְשָׁל֗וֹם אַל־בְּנִי֙ אַל־נָ֤א נֵלֵךְ֙ כֻּלָּ֔נוּ וְלֹ֥א נִכְבַּ֖ד עָלֶ֑יךָ וַיִּפְרׇץ־בּ֛וֹ וְלֹא־אָבָ֥ה לָלֶ֖כֶת וַֽיְבָרְכֵֽהוּ׃

כו. וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְשָׁל֔וֹם וָלֹ֕א יֵלֶךְ־נָ֥א אִתָּ֖נוּ אַמְנ֣וֹן אָחִ֑י וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֥מָּה יֵלֵ֖ךְ עִמָּֽךְ׃

כז. וַיִּפְרׇץ־בּ֖וֹ אַבְשָׁל֑וֹם וַיִּשְׁלַ֤ח אִתּוֹ֙ אֶת־אַמְנ֔וֹן וְאֵ֖ת כׇּל־בְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ ס

כח. וַיְצַו֩ אַבְשָׁל֨וֹם אֶת־נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר רְא֣וּ נָ֠א כְּט֨וֹב לֵב־אַמְנ֤וֹן בַּיַּ֙יִן֙ וְאָמַרְתִּ֨י אֲלֵיכֶ֜ם הַכּ֧וּ אֶת־אַמְנ֛וֹן וַהֲמִתֶּ֥ם אֹת֖וֹ אַל־תִּירָ֑אוּ הֲל֗וֹא כִּ֤י אָֽנֹכִי֙ צִוִּ֣יתִי אֶתְכֶ֔ם חִזְק֖וּ וִֽהְי֥וּ לִבְנֵי־חָֽיִל׃

כט. וַֽיַּעֲשׂ֞וּ נַעֲרֵ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ לְאַמְנ֔וֹן כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה אַבְשָׁל֑וֹם וַיָּקֻ֣מוּ כׇּל־בְּנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ וַֽיִּרְכְּב֛וּ אִ֥ישׁ עַל־פִּרְדּ֖וֹ וַיָּנֻֽסוּ׃

ל. וַֽיְהִי֙ הֵ֣מָּה בַדֶּ֔רֶךְ וְהַשְּׁמֻעָ֣ה בָ֔אָה אֶל־דָּוִ֖ד לֵאמֹ֑ר הִכָּ֤ה אַבְשָׁלוֹם֙ אֶת־כׇּל־בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְלֹא־נוֹתַ֥ר מֵהֶ֖ם אֶחָֽד׃ פ

לא. וַיָּ֧קׇם הַמֶּ֛לֶךְ וַיִּקְרַ֥ע אֶת־בְּגָדָ֖יו וַיִּשְׁכַּ֣ב אָ֑רְצָה וְכׇל־עֲבָדָ֥יו נִצָּבִ֖ים קְרֻעֵ֥י בְגָדִֽים׃ ס

לב. וַיַּ֡עַן יוֹנָדָ֣ב בֶּן־שִׁמְעָ֨ה אֲחִי־דָוִ֜ד וַיֹּ֗אמֶר אַל־יֹאמַ֤ר אֲדֹנִי֙ אֵ֣ת כׇּל־הַנְּעָרִ֤ים בְּנֵֽי־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הֵמִ֔יתוּ כִּֽי־אַמְנ֥וֹן לְבַדּ֖וֹ מֵ֑ת כִּֽי־עַל־פִּ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ הָיְתָ֣ה שׂוּמָ֔ה מִיּוֹם֙ עַנֹּת֔וֹ אֵ֖ת תָּמָ֥ר אֲחֹתֽוֹ׃

לג. וְעַתָּ֡ה אַל־יָשֵׂם֩ אֲדֹנִ֨י הַמֶּ֤לֶךְ אֶל־לִבּוֹ֙ דָּבָ֣ר לֵאמֹ֔ר כׇּל־בְּנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ מֵ֑תוּ כִּֽי־(אם)־אַמְנ֥וֹן לְבַדּ֖וֹ מֵֽת׃ פ

לד. וַיִּבְרַ֖ח אַבְשָׁל֑וֹם וַיִּשָּׂ֞א הַנַּ֤עַר הַצֹּפֶה֙ אֶת־עֵינָ֔ו וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֨ה עַם־רַ֜ב הֹלְכִ֥ים מִדֶּ֛רֶךְ אַחֲרָ֖יו מִצַּ֥ד הָהָֽר׃

לה. וַיֹּ֤אמֶר יֽוֹנָדָב֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ הִנֵּ֥ה בְנֵי־הַמֶּ֖לֶךְ בָּ֑אוּ כִּדְבַ֥ר עַבְדְּךָ֖ כֵּ֥ן הָיָֽה׃

לו. וַיְהִ֣י כְּכַלֹּת֣וֹ לְדַבֵּ֗ר וְהִנֵּ֤ה בְנֵֽי־הַמֶּ֙לֶךְ֙ בָּ֔אוּ וַיִּשְׂא֥וּ קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ וְגַם־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְכׇל־עֲבָדָ֔יו בָּכ֕וּ בְּכִ֖י גָּד֥וֹל מְאֹֽד׃

לז. וְאַבְשָׁל֣וֹם בָּרַ֔ח וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־תַּלְמַ֥י בֶּן־[עַמִּיה֖וּד] (עמיחור) מֶ֣לֶךְ גְּשׁ֑וּר וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ כׇּל־הַיָּמִֽים׃

לח. וְאַבְשָׁל֥וֹם בָּרַ֖ח וַיֵּ֣לֶךְ גְּשׁ֑וּר וַֽיְהִי־שָׁ֖ם שָׁלֹ֥שׁ שָׁנִֽים׃

לט. וַתְּכַל֙ דָּוִ֣ד הַמֶּ֔לֶךְ לָצֵ֖את אֶל־אַבְשָׁל֑וֹם כִּי־נִחַ֥ם עַל־אַמְנ֖וֹן כִּי־מֵֽת׃ ס

הפירוש המשולב

פסוק א

א. וַיְהִ֣י אַחֲרֵי־כֵ֗ן אחרי מות הילד של בת שבע, וכאן החלו להתקיים העונשים שאמר נתן לדוד1 וּלְאַבְשָׁל֧וֹם בֶּן־דָּוִ֛ד אָח֥וֹת יָפָ֖ה שהיתה בת אמו, מעכה, ואחותו מן האם ונקראה על שמו, כי הוא שקם לנקום את נקמתה2 וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר וַיֶּאֱהָבֶ֖הָ אַמְנ֥וֹן בֶּן־דָּוִֽד׃ ולא נאמר עליה 'בת דוד', כי אמה הרתה ממנה בעודה נכרית יפת תואר, ולכן היתה מותרת לאמנון [ב. בת דוד מגיורת3]4

פסוק ב

ב. וַיֵּ֨צֶר לְאַמְנ֜וֹן לְהִתְחַלּ֗וֹת בַּֽעֲבוּר֙ תָּמָ֣ר אֲחֹת֔וֹ דאג וחשק בה עד שנחלה והיא אחותו מן האב, ולא היתה לו תקווה לשאתה, כי בבית דוד גדלה כבת המלך5 כִּ֥י בְתוּלָ֖ה הִ֑יא ושומרת על צניעותה בבית, ואינה יוצאת אל הרחוב [ב. ולכן חשק בה יותר6]7 וַיִּפָּלֵא֙ בְּעֵינֵ֣י אַמְנ֔וֹן לַעֲשׂ֥וֹת לָ֖הּ מְאֽוּמָה׃ נעלם ממנו באיזו תואנה יוכל להביאה אליו, ולכן נעצב הרבה8

פסוק ג

ג. וּלְאַמְנ֣וֹן רֵ֗עַ חבר ואוהב, ושושבינו היה9 וּשְׁמוֹ֙ יֽוֹנָדָ֔ב בֶּן־שִׁמְעָ֖ה אֲחִ֣י דָוִ֑ד וְי֣וֹנָדָ֔ב אִ֥ישׁ חָכָ֖ם מְאֹֽד׃ חכמתו היתה לרשעה ולתחבולות רעות [ב. ועצתו כוונה לטובה10]11

פסוק ד

ד. וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ מַדּ֣וּעַ אַ֠תָּ֠ה כָּ֣כָה דַּ֤ל בֶּן־הַמֶּ֙לֶךְ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר פניך כחושים ורזים, כפרות הדלות בכל בוקר, כאילו לא ישנת כל הלילה12 הֲל֖וֹא תַּגִּ֣יד לִ֑י מה סיבת חוליך, שאינו כשאר החולים, שחולים מקילים בבוקר13 וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אַמְנ֔וֹן אֶת־תָּמָ֗ר אֲח֛וֹת אַבְשָׁלֹ֥ם אָחִ֖י אחותו מן האם בלבד, ואינה נחשבת אחותי לדין, כי אמה הרתה ממנה בגיותה14 אֲנִ֥י אֹהֵֽב׃ ובה מחשבתי בלילות, ונגזלה שנתי15

פסוק ה

ה. וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יְה֣וֹנָדָ֔ב עצה שיכיר בה המלך את אהבתו וישיאנה לו16 שְׁכַ֥ב עַל־מִשְׁכָּבְךָ֖ וְהִתְחָ֑ל והראה את עצמך כחולה17 וּבָ֧א אָבִ֣יךָ לִרְאוֹתֶ֗ךָ לבקר אותך בחוליך18 וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֡יו תָּ֣בֹא נָא֩ תָמָ֨ר אֲחוֹתִ֜י וְתַבְרֵ֣נִי לֶ֗חֶם ותאכיל אותי מעט מידה19 וְעָשְׂתָ֤ה לְעֵינַי֙ אֶת־הַבִּרְיָ֔ה הבריה היא הסעודה שתכין לפני20 לְמַ֙עַן֙ אֲשֶׁ֣ר אֶרְאֶ֔ה וְאָכַלְתִּ֖י מִיָּדָֽהּ׃ שכשאראה את תיקון המאכל אתאווה לו21

פסוק ו

ו. וַיִּשְׁכַּ֥ב אַמְנ֖וֹן וַיִּתְחָ֑ל כעצת יונדב, ומשראה שהסכים עמו, התיר את הדבר לעצמו22 וַיָּבֹ֨א הַמֶּ֜לֶךְ לִרְאוֹת֗וֹ וַיֹּ֨אמֶר אַמְנ֤וֹן אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וקיצר בדבריו, ולא הזכיר שירצה לראותה23 תָּבוֹא־נָ֞א תָּמָ֣ר אֲחֹתִ֗י וּתְלַבֵּ֤ב לְעֵינַי֙ שְׁתֵּ֣י לְבִב֔וֹת ותחלוט לפני שני מאכלי בצק, הנשלקים במים רותחים24 וְאֶבְרֶ֖ה מִיָּדָֽהּ׃ ואוכל מהן מעט25

פסוק ז

ז. וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֛ד אֶל־תָּמָ֖ר הַבַּ֣יְתָה לֵאמֹ֑ר כי חשב שאמנון מתאווה ללביבות, שרק היא יודעת להכין היטב26 לְכִ֣י נָ֗א בֵּ֚ית אַמְנ֣וֹן אָחִ֔יךְ וַעֲשִׂי־ל֖וֹ הַבִּרְיָֽה׃ את המאכל, ולא אמר שתאכילהו בידה, כי לא חשד בדבר27

פסוק ח

ח. וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֗ר בֵּ֛ית אַמְנ֥וֹן אָחִ֖יהָ וְה֣וּא שֹׁכֵ֑ב וַתִּקַּ֨ח אֶת־הַבָּצֵ֤ק (ותלוש) [וַתָּ֙לׇשׁ֙] את הקמח, ונקרא בצק על שם סופו, ולשה אותו שנית לצורך הלביבות28 וַתְּלַבֵּ֣ב לְעֵינָ֔יו חלטה את הסולת תחילה במים רותחים29 וַתְּבַשֵּׁ֖ל אֶת־הַלְּבִבֽוֹת׃ ואחר כך בשמן במחבת30

פסוק ט

ט. וַתִּקַּ֤ח אֶת־הַמַּשְׂרֵת֙ היא המחבת, כלשון התרגום31 וַתִּצֹ֣ק לְפָנָ֔יו את הלביבות עם השמן אל הקערה, ולא נתנה לו בידה32 וַיְמָאֵ֖ן לֶאֱכ֑וֹל כי רצה לאכול מידה דווקא, ולא מיד משרתיו33 וַיֹּ֣אמֶר אַמְנ֗וֹן הוֹצִ֤יאוּ כׇל־אִישׁ֙ מֵעָלַ֔י וַיֵּצְא֥וּ כׇל־אִ֖ישׁ מֵעָלָֽיו׃

פסוק י

י. וַיֹּ֨אמֶר אַמְנ֜וֹן אֶל־תָּמָ֗ר הָבִ֤יאִי הַבִּרְיָה֙ הַחֶ֔דֶר אל חדר משכבי [ב. החדר המיוחד לאכילה34]35 וְאֶבְרֶ֖ה מִיָּדֵ֑ךְ דווקא, ולא מיד אחר36 וַתִּקַּ֣ח תָּמָ֗ר אֶת־הַלְּבִבוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔תָה וַתָּבֵ֛א לְאַמְנ֥וֹן אָחִ֖יהָ הֶחָֽדְרָה׃ וכוונתו היתה שלא יישמע קולה בחוץ37

פסוק יא

יא. וַתַּגֵּ֥שׁ אֵלָ֖יו לֶאֱכֹ֑ל את הלביבות38 וַיַּֽחֲזֶק־בָּהּ֙ מיד כשבאה לחדר39 וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ בּ֛וֹאִי שִׁכְבִ֥י עִמִּ֖י אֲחוֹתִֽי׃

פסוק יב

יב. וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל־אָחִי֙ אל תעשה כזאת, הלא אחי אתה, וראוי שתחוס על כבודי40 אַל־תְּעַנֵּ֔נִי אל תאנוס אותי41 כִּ֛י לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בְּיִשְׂרָאֵ֑ל לבוא על אשה שלא בדרך אישות [ב. לבוא על אחותו42]43 אַֽל־תַּעֲשֵׂ֖ה אֶת־הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת׃ דבר גנאי וכיעור44

פסוק יג

יג. וַאֲנִ֗י אָ֤נָה אוֹלִיךְ֙ אֶת־חֶרְפָּתִ֔י אף שהוא באונס, לחרפה ייחשב לי, ולא אוכל להסתירה45 וְאַתָּ֗ה תִּֽהְיֶ֛ה כְּאַחַ֥ד הַנְּבָלִ֖ים בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כשכם, המיוחד שבנבלים, ואתה גרוע ממנו כי מישראל אתה46 וְעַתָּה֙ דַּבֶּר־נָ֣א אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֛י לֹ֥א יִמְנָעֵ֖נִי מִמֶּֽךָּ׃ כי בהיתר אוכל להינשא לך, שאמי נכרית היתה כשהרתה בי [ב. אמרה כן לדחותו47]48

פסוק יד

יד. וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֣עַ בְּקוֹלָ֑הּ כי הבין שדבריה אמתלה להינצל ממנו49 וַיֶּחֱזַ֤ק מִמֶּ֙נָּה֙ אף שהשתדלה בכל כוחה להינצל50 וַיְעַנֶּ֔הָ וַיִּשְׁכַּ֖ב אֹתָֽהּ׃

פסוק טו

טו. וַיִּשְׂנָאֶ֣הָ אַמְנ֗וֹן שִׂנְאָה֙ גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֔ד נימה נקשרה לו בשעת מעשה, ונפגע [ב. כי חרפתהו בדברים51]52 כִּ֣י גְדוֹלָ֗ה הַשִּׂנְאָה֙ אֲשֶׁ֣ר שְׂנֵאָ֔הּ מֵאַהֲבָ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֲהֵבָ֑הּ כי כשכבתה התאווה, נהפכה האהבה עצמה לשנאה על מי שגרמה לו את הנבלה53 וַיֹּֽאמֶר־לָ֥הּ אַמְנ֖וֹן ק֥וּמִי לֵֽכִי׃ מיד, ולא רצה שתשב בביתו עוד רגע54

פסוק טז

טז. וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל־אוֹדֹ֞ת הָרָעָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ הַזֹּ֔את מֵאַחֶ֛רֶת אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתָ עִמִּ֖י לְשַׁלְּחֵ֑נִי אל תוסיף רעה זו של גירושי, הגדולה מן העינוי [ב. כי עליך לשאתני55]56 וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֥עַֽ לָֽהּ׃ כלל, כי עתה שנאה, ואילו קודם שמע לה אך לא קיבל57

פסוק יז

יז. וַיִּקְרָ֗א אֶֽת־נַעֲרוֹ֙ מְשָׁ֣רְת֔וֹ וַיֹּ֕אמֶר שִׁלְחוּ־נָ֥א אֶת־זֹ֛את מֵעָלַ֖י הַח֑וּצָה כדרך בוז58 וּנְעֹ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַחֲרֶֽיהָ׃ שלא תוכל לשוב ולהישאר בביתו59

פסוק יח

יח. וְעָלֶ֙יהָ֙ כְּתֹ֣נֶת פַּסִּ֔ים בגד מרוקם בפסים בצבעים מתחלפים, ברוחב פס יד60 כִּי֩ כֵ֨ן תִּלְבַּ֧שְׁןָ בְנוֹת־הַמֶּ֛לֶךְ הַבְּתוּלֹ֖ת מְעִילִ֑ים והוא מלבוש ידוע, עשוי כתבנית הכתונת [ב. מעיל עליון על הכתונת61]62 וַיֹּצֵ֨א אוֹתָ֤הּ מְשָֽׁרְתוֹ֙ הַח֔וּץ כשהיא דחופה ובזויה מכבודה63 וְנָעַ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַחֲרֶֽיהָ׃

פסוק יט

יט. וַתִּקַּ֨ח תָּמָ֥ר אֵ֙פֶר֙ עַל־רֹאשָׁ֔הּ דרך צער, ולהודיע לרבים שאנוסה היתה64 וּכְתֹ֧נֶת הַפַּסִּ֛ים אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יהָ קָרָ֑עָה וַתָּ֤שֶׂם יָדָהּ֙ עַל־רֹאשָׁ֔הּ כדרך המצטער65 וַתֵּ֥לֶךְ הָל֖וֹךְ וְזָעָֽקָה׃ ובעקבות מעשה זה גזר בית דינו של דוד שלא להתייחד עם פנויה66

פסוק כ

כ. וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֜יהָ אַבְשָׁל֣וֹם אָחִ֗יהָ הַאֲמִינ֣וֹן אָחִ֘יךְ֮ הָיָ֣ה עִמָּךְ֒ בלשון הקטנה ובלשון נקייה, ולא זר היה עמך, ולא תהיי לבוז67 וְעַתָּ֞ה אֲחוֹתִ֤י הַחֲרִ֙ישִׁי֙ אָחִ֣יךְ ה֔וּא ואל תפרסמי את גנותו, כי ראוי לחוס על כבודו68 אַל־תָּשִׁ֥יתִי אֶת־לִבֵּ֖ךְ לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אל תצטערי עליו, כי מה שהיה היה69 וַתֵּ֤שֶׁב תָּמָר֙ וְשֹׁ֣מֵמָ֔ה בֵּ֖ית אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיהָ׃ עצובה ובודדה בלי חברה, ולא יצאה עוד החוצה, ואבשלום ראה את חרפתה יום יום70

פסוק כא

כא. וְהַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד שָׁמַ֕ע אֵ֥ת כׇּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּ֥חַר ל֖וֹ מְאֹֽד׃ אך לא העניש את בכורו, כי לא היו עדים והתראה, וגם לא הוכיחו [ב. הוכיחו בדברים71]72

פסוק כב

כב. וְלֹא־דִבֶּ֧ר אַבְשָׁל֛וֹם עִם־אַמְנ֖וֹן לְמֵרָ֣ע וְעַד־ט֑וֹב לא הוכיחו על העינוי, שאילו הוכיחו היה הדבר מסתיים בפיוס73 כִּֽי־שָׂנֵ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶת־אַמְנ֔וֹן עַל־דְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר עִנָּ֔ה אֵ֖ת תָּמָ֥ר אֲחֹתֽוֹ׃ פ ושמר את איבתו בלבו לעת מצוא, ושתק כדי שלא ירגיש אמנון ויישמר ממנו74

פסוק כג

כג. וַֽיְהִי֙ לִשְׁנָתַ֣יִם יָמִ֔ים שבהן החניף לאמנון, עד שחשב שנשכחה משטמתו ובטח בו75 וַיִּהְי֤וּ גֹֽזְזִים֙ לְאַבְשָׁל֔וֹם שנהגו לערוך משתה ביום גזיזת צאנם76 בְּבַ֥עַל חָצ֖וֹר אֲשֶׁ֣ר עִם־אֶפְרָ֑יִם סמוך לנחלת אפרים77 וַיִּקְרָ֥א אַבְשָׁל֖וֹם לְכׇל־בְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ לאכול ולשמוח עמו78

פסוק כד

כד. וַיָּבֹ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ בתחבולה, כדי שיבטח המלך בכוונתו וישלח עמו את אמנון79 וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֥א גֹזְזִ֖ים לְעַבְדֶּ֑ךָ וביום הגז שמחה ומשתה80 יֵלֶךְ־נָ֥א הַמֶּ֛לֶךְ וַעֲבָדָ֖יו עִם־עַבְדֶּֽךָ׃ עמי81

פסוק כה

כה. וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־אַבְשָׁל֗וֹם אַל־בְּנִי֙ אַל־נָ֤א נֵלֵךְ֙ כֻּלָּ֔נוּ וְלֹ֥א נִכְבַּ֖ד עָלֶ֑יךָ ברוב ההוצאה והטורח, כי עבדיי ילכו עמי בהכרח82 וַיִּפְרׇץ־בּ֛וֹ וְלֹא־אָבָ֥ה לָלֶ֖כֶת הפציר בו ברוב דברים, ועתה השיב שאינו רוצה מצד עצמו83 וַֽיְבָרְכֵֽהוּ׃ על נדבת לבו84

פסוק כו

כו. וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְשָׁל֔וֹם וָלֹ֕א יֵלֶךְ־נָ֥א אִתָּ֖נוּ אַמְנ֣וֹן אָחִ֑י ואם אתה אינך הולך, ילווה אותנו אמנון במקומך כי הוא הבכור, ולכן לא נכלל בקריאה לבני המלך85 וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֥מָּה יֵלֵ֖ךְ עִמָּֽךְ׃ והרגיש דוד במחשבתו [ב. כי יכבד עליך86]87

פסוק כז

כז. וַיִּפְרׇץ־בּ֖וֹ אַבְשָׁל֑וֹם וַיִּשְׁלַ֤ח אִתּוֹ֙ אֶת־אַמְנ֔וֹן וְאֵ֖ת כׇּל־בְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ ס ושלח את כולם יחד, כי חשב שלא יעשה לו דבר בקרב אחיו88

פסוק כח

כח. וַיְצַו֩ אַבְשָׁל֨וֹם אֶת־נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר רְא֣וּ נָ֠א כְּט֨וֹב לֵב־אַמְנ֤וֹן בַּיַּ֙יִן֙ שאז לא יישמר89 וְאָמַרְתִּ֨י אֲלֵיכֶ֜ם הַכּ֧וּ אֶת־אַמְנ֛וֹן וַהֲמִתֶּ֥ם אֹת֖וֹ ואל תסורו ממנו עד שתצא נפשו90 אַל־תִּירָ֑אוּ הֲל֗וֹא כִּ֤י אָֽנֹכִי֙ צִוִּ֣יתִי אֶתְכֶ֔ם לשלוח יד בבן המלך, כי עליי האשמה ואתם לא תיענשו91 חִזְק֖וּ וִֽהְי֥וּ לִבְנֵי־חָֽיִל׃ שמא יעמוד על נפשו92

פסוק כט

כט. וַֽיַּעֲשׂ֞וּ נַעֲרֵ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ לְאַמְנ֔וֹן כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה אַבְשָׁל֑וֹם והמיתוהו לעיני כולם93 וַיָּקֻ֣מוּ כׇּל־בְּנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ וַֽיִּרְכְּב֛וּ אִ֥ישׁ עַל־פִּרְדּ֖וֹ וַיָּנֻֽסוּ׃ כי חשבו שאבשלום מבקש להמית את כולם94

פסוק ל

ל. וַֽיְהִי֙ הֵ֣מָּה בַדֶּ֔רֶךְ עוד לפני שבאו לירושלים95 וְהַשְּׁמֻעָ֣ה בָ֔אָה אֶל־דָּוִ֖ד שמועת שקר96 לֵאמֹ֑ר הִכָּ֤ה אַבְשָׁלוֹם֙ אֶת־כׇּל־בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְלֹא־נוֹתַ֥ר מֵהֶ֖ם אֶחָֽד׃ פ כי מי שראה את הריגת אמנון חשב שאבשלום מכרית את כל זרע המלוכה, כדי שלא יהיה לו מתחרה97

פסוק לא

לא. וַיָּ֧קׇם הַמֶּ֛לֶךְ וַיִּקְרַ֥ע אֶת־בְּגָדָ֖יו וַיִּשְׁכַּ֣ב אָ֑רְצָה וְכׇל־עֲבָדָ֥יו נִצָּבִ֖ים קְרֻעֵ֥י בְגָדִֽים׃ ס ועומדים מוכנים לפניו98

פסוק לב

לב. וַיַּ֡עַן יוֹנָדָ֣ב בֶּן־שִׁמְעָ֨ה אֲחִי־דָוִ֜ד וַיֹּ֗אמֶר כי הבין את הדבר, שהוא עצמו יעץ את הנבלה99 אַל־יֹאמַ֤ר אֲדֹנִי֙ אֵ֣ת כׇּל־הַנְּעָרִ֤ים בְּנֵֽי־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הֵמִ֔יתוּ אל יחשוב אדוני שכוונת אבשלום להכרית את זרע המלך100 כִּֽי־אַמְנ֥וֹן לְבַדּ֖וֹ מֵ֑ת כִּֽי־עַל־פִּ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ הָיְתָ֣ה שׂוּמָ֔ה מִיּוֹם֙ עַנֹּת֔וֹ אֵ֖ת תָּמָ֥ר אֲחֹתֽוֹ׃ הציווי להרוג את אמנון הושם על עבדיו בפי אבשלום [ב. תמיד דיבר ברעתו101]102

פסוק לג

לג. וְעַתָּ֡ה אַל־יָשֵׂם֩ אֲדֹנִ֨י הַמֶּ֤לֶךְ אֶל־לִבּוֹ֙ דָּבָ֣ר לֵאמֹ֔ר כׇּל־בְּנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ מֵ֑תוּ ואף לא שבני המלך עמדו להציל את אחיהם ומתו במלחמה103 כִּֽי־ (אם)־ אַמְנ֥וֹן לְבַדּ֖וֹ מֵֽת׃ פ ועל דבר תמר נהרג104

פסוק לד

לד. וַיִּבְרַ֖ח אַבְשָׁל֑וֹם כי המלך היה טרוד בשלום בניו, ולא שלח לרדוף אחריו105 וַיִּשָּׂ֞א הַנַּ֤עַר הַצֹּפֶה֙ אֶת־ עֵינָ֔ו העומד במקום גבוה להביט למרחוק106 וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֨ה עַם־רַ֜ב הֹלְכִ֥ים מִדֶּ֛רֶךְ אַחֲרָ֖יו מִצַּ֥ד הָהָֽר׃ בני המלך ושאר הנסים, שבאו בדרך עקלתון מאחורי הצופה107

פסוק לה

לה. וַיֹּ֤אמֶר יֽוֹנָדָב֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ אחרי שהגיד הצופה שעם רב בא108 הִנֵּ֥ה בְנֵי־הַמֶּ֖לֶךְ בָּ֑אוּ הם העם הבא109 כִּדְבַ֥ר עַבְדְּךָ֖ כֵּ֥ן הָיָֽה׃ שרק אמנון נהרג על דבר תמר110

פסוק לו

לו. וַיְהִ֣י כְּכַלֹּת֣וֹ לְדַבֵּ֗ר וְהִנֵּ֤ה בְנֵֽי־הַמֶּ֙לֶךְ֙ בָּ֔אוּ וַיִּשְׂא֥וּ קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ וְגַם־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְכׇל־עֲבָדָ֔יו בָּכ֕וּ בְּכִ֖י גָּד֥וֹל מְאֹֽד׃ על אמנון111

פסוק לז

לז. וְאַבְשָׁל֣וֹם בָּרַ֔ח וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־תַּלְמַ֥י בֶּן־ [עַמִּיה֖וּד] (עמיחור) מֶ֣לֶךְ גְּשׁ֑וּר אבי אמו112 וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ כׇּל־הַיָּמִֽים׃ הוא דוד, שהתאבל על אמנון שלוש שנים, כי יורש המלכות היה113

פסוק לח

לח. וְאַבְשָׁל֥וֹם בָּרַ֖ח וַיֵּ֣לֶךְ גְּשׁ֑וּר מתלמי, שהלך עמו מעיר לעיר, אל עיר המבצר, מפחד שירדפהו אביו114 וַֽיְהִי־שָׁ֖ם שָׁלֹ֥שׁ שָׁנִֽים׃ ולא יצא ממנה כל אותן שנים115

פסוק לט

לט. וַתְּכַל֙ דָּוִ֣ד הַמֶּ֔לֶךְ לָצֵ֖את אֶל־אַבְשָׁל֑וֹם נפש דוד חשקה, והכתוב קיצר ולא כתב נפש [ב. אשתו מנעתו מלרדפו116]117 כִּי־נִחַ֥ם עַל־אַמְנ֖וֹן כִּי־מֵֽת׃ ס קיבל תנחומים, כי על המת נגזר שיתנחמו, ולא על החי118